"אני מחפשת מחשבות שיעזרו לי לשמוח במהלך ההכנות (קרי ניקוי הבית) לחג", כך כתבה לי בתיה. ואכן חג הפסח, הקרב ובא, מאופיין, בין השאר, על-ידי הניקיון היסודי. מיכלי וחדרי האשפה עוברים על גדותיהם מחפצים ובגדים שהוצאו מהבתים תוך כדי תהליך הניקיון.
וגם החמץ מוצא מן הבית ונשרף. ובליל הסדר הבית נקי , הכלים מבהיקים והמשתתפים לבושים בצחור והם זורחים (לפחות בפתיחה...).
האם מצב זה מתקשר גם לפרשת השבוע?
בואו ונראה.
פרשת השבוע, פרשת "אחרי", משתרעת על פני שלושה פרקים, העוסקים בשלושה נושאים:
א. כפרת יום הכיפורים ובעיקר תפקיד, לבוש ומעשה כוהן גדול בתהליך הכפרה (ויקר' טז).
ב. איסור אכילת הדם (ויקר' יז) "כי נפש כל בשר דמו הוא" (שם, יד).
ג. אזהרה מפני חיקוי התנהגות ותרבות עמי שכנים (ויקר' יח).
המשותף לשלושת הנושאים הוא שמטרת כולם היא אחת: להיפטר מהטומאה ולהיטהר: "ולא תטמאו" "וטהר" "תטהרו"!
תהליכים אלה מודגשים הדגש היטב בהצהרות: פעמיים "אני ה' אלהיכם", ופעם אחת "אני ה'".
ממה צריך להיטהר?
בשלב ראשון אנו מוצאים הכרזה כללית "וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל" (ויקר' טז, יט2); "כל עוונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (שם, כא2). הכהן מכפר באמצעות טקס שילוח השעיר למדבר [1].
בשלב השני מוזהר העם מאכילת הדם, הבשר הנאכל על ידי בני ישראל חייב להיות שטוף היטב ונקי מן הדם "כי נפש כל בשר דמו הוא" (שם, יד) [2], ומעניין מאוד שהנחיה זו חלה מפורשות גם על הגר! גם הגר מצופה להיות טהור.
ובשלב השלישי מוזהרים בני ישראל מפני התנהגות כמו עמי השכנים, כאשר ההנחיה ממוקדת באיסור חמור על גילוי עריות [insect taboo]. איסור נישואים בתוך המשפחה בין אב לבת, בין אם לבן, בין אח לאחות. אחד האיסורים החמורים.
אלפי שנים אחרי דברי האל לעם, בא אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, וטוען שאיסור גילוי עריות הוא בעצם איסור אוניברסאלי, איסור שמאפיין כל חברה אנושית.
והנימוקים?
נראה די פשוט: אי-שמירה על איסור גילוי-עריות עשוי לעורר קנאה, מריבות בתוך המשפחה, בלבול וערבוב מי הוא בן ומי הוא אב, וגם ניוון בריאותי, כפי שאכן היה בבית המלוכה המצרי בתקופת הפרעונים.
ומשה הרי גדל שם וידע את הסכנה.
האם תחומי הטהרה הם גופניים פיזיים בלבד?
לא.
תחומי הטהרה אינם מוגבלים לתחום החיצוני הפיזי. הטהרה היא פנימית-רוחנית. רק כך מוגדרים יחסים בריאים של אהבה וקשר חם בין בני משפחה, ללא עוררות של פן יצרי [3].
באותו אופן, ההנחיה לנקות את הדם, יוצרת ניקיון לא רק מאכלי-פיזי אלא גם ערכי-רוחני, בבחינת הרחקת הנאכל מן המקור החי [4].
כך אני מבין את ההכללה בשלב הראשון: "כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (שם, כא2), זו ההכללה שכוללת כל מעשה אבל גם כל עמדה, וכל התייחסות נפשית וערכית, כפי שנאמר במקום אחר: "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם לעשות" (דבר' ו, א) "ואהבת את ה' אלהיך? בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (שם, ה?ו).
במלים אחרות, טהרה אינה מתמצית בחיצוניות ממורקת ובוהקת. ללא טהור נפשי-רוחני שמבסס גישה כזו לחיים ולחברה, אין ערך למירוק וצחצוח קליפתי בלבד.
וכך גם לגבי הניקיון לקראת פסח.
אמר לי הספר שלי: "היום הגעלת כלים זה דבר מיותר, כי חמרי הניקוי הם כל כך מפותחים שדי בניקוי יסודי איתם כדי להרחיק כל לכלוך וכל חמץ".
כאשר הניקיון הוא רק פיזי מכשירי, אם החמץ הוא רק שיירי לחם ודגנים, אזי מצד אחד זו באמת מטלה מתישה שאין בה כל שמחה, אבל מצד שני ישנן דרכים ותכשירים ש"מבטיחים" שאכן הכל יהיה נקי.
אבל אם ה"לכלוך" ו"החמץ" המושלכים הם בעיקר רגשות, עמדות, מחשבות ומעשים שנוגדים מוסר וערך אנושי [5]; אזי מצד אחד הניקיון הפיזי הוא קל יותר, אבל, מצד שני המירוק הפנימי "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הוא מקיף יותר, ורק הוא מבטיח טהרה אמיתית ויסודית.
ואם את זאת משיג האדם, אזי שמחה ממלאת את ליבו.
כי את החמץ הפיזי אפשר בעצם לאכסן לקראת אחרי החג על ידי "כאילו מכירה". אבל, לגבי החמץ הפנימי, לגבי החמץ הנפשי אין "כאילו מכירה", כי אף-אחד לא יקנה זאת ממני. אם החמץ לא יוקע מתוכי ולא יוכחד מתוך "לבבי, נפשי ומכל מאודי", אזי לא יעזרו תכשירים וגם לא אש ההגעלה - החמץ האמיתי נותר.
לכן עלי היא המשימה; רק "הכשרת העולם הפנימי מכל חמץ" תביא אותי ליכולת, לעמדה ולהרגשה של "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך[...] והיית אך שמח" (דבר' טז, יד?טו).
האם לא זאת היא כוונת השיר: "שמחה רבה, שמחה רבה, / אביב הגיע, פסח בא! / שמחה רבה, שמחה רבה, / אביב הגיע, פסח בא!".
הערות ומקורות
[1] "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" (ויקר' טז, כב).
[2] ויקר' יז, י?יד.
[3] עצוב ולעיתים אף מדכא שלמרות זאת אנו שומעים מידי פעם על סוטים שונים שמפרקים את יצריהם על בני משפחותיהם הרכים.
[4] ברור שעדיף לאכול מן הצומח בלבד, אבל זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לכן, גם באכילת בשר חשוב להקפיד על היגיינה פיזית ורוחנית.
[5] איבה, קנאה, שנאה, תסכול ודומיהם.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
